בסרטון המתוק של ברדון הוא מתאר ש"בציור, כמו בחיים, העיקר הוא לא לאן הגעת אלא איך חווית את הדרך" ( תרגום ישיר שלי ). יש עוד אחד שמדבר על זה, הוא כמובן גבור סבריק. בסירטון הדרכה על פאטרנים הוא זורק איזה משפט,
שימו לב מה הוא אומר כאן : 0:50
"פטרנים הם מאוד חשובים, לפחות בשבילי, בשלב הזה של המסע שלי".
וזה הוא עולם ומלאו... מיד מתחילים הירהורים... באיזה שלב אני במסע שלי? מה מעניין אותי בתחום בזמן האחרון? מה עיניין אותי בעבר?
מכוון שהמונים ממש מתעניינים ... :)
בתקופה האחרונה התעניינתי המון בצבע. למדתי המון על צבעים, הכנתי צבעים, ערכתי, ואני עדין עורך המון נסיונות בצבעים, בשכבות, בשילוב של מדיומים. ואם ממש לדייק, אני מרגיש שאני בסוף התקופה הזאת ואני חוזר ללופ האין סופי - קומפוזיציה - גוונים - צבע. וכמובן שאחרי הצבע חוזרים לקומפוזציה.
אני מצייר על קנבסים קטנים יחסית, בערך 20 על 30, המתוחים על קאפה, ואני ממש לא לוקח את עצמי ברצינות. ברור לי שמדובר בשנות הלימוד ואני מאוד סלחני כלפי עצמי.
אבל זה לא הנקודה של הפוסט הזה... הנקודה היא שהציור, כמו החיים, הוא מסע. היו תקופות שקניתי קנבסים ענקיים ומרחתי צבע כמו משוגע. סובבתי את המברשת עם יד גדולה וטבעתי ביופי הצבעים וריק השמן. אחרי זה שנאתי את עצמי. הרגשתי מפגר. התביישתי במה שעשיתי, מה חשבתי לעצמי בכלל, לבוא בלי להבין כלום ולהשתולל ככה. היום אני מבין שזה היה חלק המסע שלי. הייתי צריך את השלב הזה. הייתי צריך ליפול, הייתי צריך לארגן איזה מכה משמעותית לאגו שלי. לא ידעתי את זה אז. אבל בציור, כמו בחיים, העיקר הוא לא לאן הגעת אלא איך חווית את הדרך... והדרך היתה מרתקת. נהנתי להשתולל ככה, נהנתי ללכת בענק, נהנתי לחשוב שאני הולך להיות הכוכב הבא בשמי האומנות העולמית.
אם יש משהו שלא היה לי נעים הוא החרטה, הבושה, התחושה של כישלון שלא השגתי בציורים את מה שרציתי. היום אני הרבה יותר מפוייס. זה חלק מהמסע, וזה בסדר. מה שחשוב הוא לא לאן מגיעים, אלא איך הדרך.
אם יום אחד אלמד ציור, ויבוא אלי מישהו ויבקש ללמוד, השאלה הראשונה שאשאל היא "באיזה שלב את/ה במסע"? כל התשובות טובות. אם ידעו לענות, נוכל לדבר על השלב במסע, ואם אין בכלל מושג, נדבר על זה שבציור, כמו בחיים ...
והנה, לזכר הימים ההם:
שמן על בד. 150 ( מטר וחצי ! ) * 120
