תמונה זו צילמתי ביום ראשון בשוק הפישפשים בתל אביב. זו היא התחנה ( הכמעט ) אחרונה של הציורים. האיש מאחור, זה שמוסתר על ידי האיש השני משמאל, הוא סוחר הממיין ערמות של ציורים שאספו מפני העתיקות ( אלטי זכן). ארבעת האנשים ליד הם ציידי מציאות שמחפשים לתפוס איזה יצירה יקרה שאולי תגיע במקרה.
המחפשים מצויידים בזכוכית מגדלת והמון ידע על אומנות, ואני מבטיח לכם שהם לא מחפשים קומפוזיציה, ולא גוונים, ולא צבעים. הם מחפשים שמות, שמות של מותגים.
וזו בעניי האמת הפשוטה על עולם הציור. בסופו של יום מדובר במלאכת יד שולית. גם על הציור היפה ביותר, איש לא מעניין להסתקל יותר מחמש דקות רצוף ( טוב, אולי עשר ). מדובר בקישוט לבית, חפץ נוי, ולא יותר, וכך צריך להתייחס אליו.
יש ציורים שמסמלים ערך כל שהוא, ואפשר לסחור בהן ( יש מי שמוכן לשלם עליהן ולכן יש מי שאוסף אותן ). אבל אין לנושא הזה דבר עם הבלוג הזה. זה תחום אחר לגמרי. מי שחפץ שציוריו יהפכו ליקרי ערך צריך להבין את הסיבות והמניעים שציורים מקבלים ערך כלכלי. והנה הם בקצרה:
ציורים הם דרך לשמר ערך כמו יהלומים וזהב, עם יש לך ממון רב בטוח יותר לפזר אותו על פני מספר מדדים. אם הזהב נופל נשאר לך דולרים, אם הדולר נופל נשאר לך חפץ אומנות.
לא יפה להודות, אבל יש בשוק הזה גם הרבה מאוד הלבנת כסף. מאיפה יש לי מיליון ? קניתי ציור במאה אלף, הערך שלו עלה ומחרתי במיליון. הנה, ככה יש לך עוד תשע מאות אלף...
אם ציורים מסויימים הם דרך לשמר ערך, ניתן להבין איך בוחרים אותם. ראשית, רצוי מאוד שהאמן ימות. אמן מת לא מייצר חדשים וכך מובטח שהוא לא יעשה שטויות וייצר עוד דברים שעלולים להוריד את הערך. דוגמה טובה למקרה כזה הוא הכבשים של קדישמן.
שנית, צריך שיהיה ניתן לזהות ולקשר בין היצירות, או במילים פשוטות, לבנות מותג. אותו סגנון, אותו נושא, האחדה, החפצה.
אלו הגורמים המרכזיים אשר גורמים לציורים מסוימים לקבל ערך כלכלי. אבל כמו שרואים בתמונה, רוב הציורים לא מגיעים לשם, ציורים הם בסופו של דבר קישוט לבית, ולא יותר.
