יום אחד ראיתי בעיתון ציור של עמוס בידרמן, ואז הכל התחיל...
הנה הוא :
אז מה בעצם קורה כאן? משהו מוזר, עקום, אבל בכל זאת מאוד מאוד הגיוני. הציור משקף סוג של "עין דג". השיחים בצד שמאל ממש כאילו "נופלים" למטה, באיזה זווית לא הגיונית, אבל נראת מאוד אמיתית.
ואם מתבוננים על הציור הזה, קשה ליראות בו הרבה אכויות של גוונים, חוזק של צבעים, אפילו עור וצל כאן די בסיסים, שום דבר בולט במיוחד, ובכל זאת, יש בו משהו מכשף. משהו מדהים, משהו שנראה לנו הגיוני לגמרי.
ומה זה הדבר הזה? נראה שהדבר הזה הוא עיוות קטן של "עין דג" בקומפזיציה.
ציור הוא למעשה אשליה של תלת מימד, על משטח דו מיימדי. את האשליה הזאת ניתן ליצור בדרכים שונות. למשל, עם אור וצל. אם האשלייה בנויה בצורה שמגרה את המוח של הצופה לחשוב שזה תלת ממימדי, ובמילים אחרות, זה פשוט נראה "אמיתי". באותו האופן, קומוזציה עם "עין דג" יוצרת אצל הצופה את אותה התחושה, זה נראה "אמיתי", מכוון שכך העין רואה את העולם, יש לנו מעין עיוות עין דג בראיה שלנו.
וזה בעצם גורם למשהו יותר רחב, זה גורם לזווית שאדם יכול לתחבר אליה. זה לא שביל עם עצים, אלה זה "איך הוא ראה שם את השביל והעצים", וזה כבר הרבה יותר מעניין.
הכי טוב שמצאתי בנושא זה פול הוסטן. הוא מגדיר את ההקצרה - Foreshortening
מאבק של המוח בין הרצון להסביר משהו, לבין איך שהוא נראה באמת. לדוגמה, אנחנו בקושי רואים את מה שעל השולחן כשמציירים אותו מהצד, ולכן המוח שלנו "הופך" אותו קצת לכיווננו.
בשביל להצליח, עלינו פשוט "לתת למוח לנוח", ולצייר את מה שאנחנו באמת רואים.
אבל זה רק תחילת הבעיה, הבעיה היא חוסר עקביות בהקצרה - inconsistent Foreshortening
====
פול הוסטן מציג את הצעדים הבאים:
מציאת עוגן לפרופרציה, העוגן צריך להיות קרוב.
ואז בחירה בין שלוש נקודות מבט:
מבט מלמעלה ( beard eay view )
מבט בגובה העיניים
מבט התולעת - כלומר, מלמטה כלפי מעלה
את הציור בפועל הוא מתחיל מקרוב אל הרחוק, זו הדרך הטובה ביותר לדעתו להשיג קומפוזיציה ראליסטית.
